קפוארה
יסודות הקפוארה הונחו במאה ה- 16 בתקופת הכיבוש הקולוניאלי של פורטוגל בברזיל, שבה הובאו לברזיל עברים ממערב אפריקה בעיקר מאנגולה, קונגו ומוזמביק. תהליך של ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות עבדים שונות אלו זירז את התפתחותה של הקפוארה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. ישנם היסטוריונים שמאמינים כי הקפוארה הושפעה רבות גם ע"י ילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים ששאפו לצאת לחופשי היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חרותם, אולם לא יכול להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד כדי שלא יעוררו כל חדש בשעה שהתאמנו
ב3.5.1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדראלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שיאפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.
עם שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות המורכבות מעבדים משוחררים. העבדים המשוחררים המשיכו בתרגול הקפואירה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאת הקפוארה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפוארה לא נעלמה אלא הפכה מחתרתית - הרודות ( הגיה:הוֹדָה, היא מעגל הלחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שיאפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria, הגיה:קָוָלָרִיָה) כדי להסוות את אימוני הקפואירה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה כאות אזהרה לכל הסובבים ואז משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפואירה.
בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, הגיה: מֵסְטְרִי בִּימְבָּה, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפואירה בברזיל, שם לימד קפואירה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפואירה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפואירה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפואירה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא). בנוסף, בתי ספר לקפואירה מברזיל פתחו נציגויות בכל רחבי העולם, כולל בישראל.
